NLP, ראשי תיבות של Neuro Linguistic Programming, או בתרגום לעברית “תכנות עצבי לשוני”, פותחה בארה”ב בשנות ה-70 של המאה הקודמת על ידי ריצ’רד בנדלר וג’ון גרינדר כגישה מתקדמת לתקשורת, התפתחות אישית ופסיכותרפיה. מטרתה לעזור לאנשים להבין את תהליכי החשיבה שלהם ורגשותיהם ולשלוט בהם כדי שיוכלו ליצור שינוי חיובי בחייהם.
ייתכן ושמעתם על NLP בהקשר של עולם העסקים, ובפרט בתחום המכירות, שכן השיטה מסייעת לשפר מערכות יחסים, לפתח מיומנויות של מנהיגות, להתגבר על דפוסי חשיבה המעכבת צמיחה מקצועית ולתקשר עם אנשים בצורה יותר אפקטיבית. אבל במקור השיטה נועדה יותר לתחום הטיפולי, למטרות של צמיחה אישית, טיפול בטראומות ועוד.
אחד מעקרונות היסוד של ה-NLP אומר “המפה שונה מהשטח”, דהיינו הדרך בה אנו תופסים את העולם אינה המציאות עצמה. אנו לא מגיבים למציאות אלא להפנמה הפרטית שלנו בהתאם למפה האישית שלנו, כלומר לפרשנות שלנו של המציאות. מכאן ניתן להסיק שכל המפות הסובייקטיביות שלנו אינן זהות אחת לשניה ואינן “מדוייקות” כפי שמפת רחובות למשל חייבת להיות. משמעות הדבר שאם המפה שלי אינה מדוייקת ואינה זהה למציאות, אינני יכולה לראות תמיד את כל האפשרויות העומדות בפני. לכן מיפוי מחדש בעזרת כלים של NLP הינו מנגנון מצויין לפתרון בעיות ולפיתוח גמישות מחשבתית.
לשמחתם של כל מי שעוסק בתחום מרתק זה, כמוני, בשנים האחרונות תופסת השיטה תאוצה גם בתחום החינוך הבית-ספרי וזאת בשל היעילות הרבה שלה בסיוע לתלמידים להבין את הדרך בה הם לומדים בצורה מיטבית, להקנות מיומנויות בין-אישיות ולספק למורים כלים מצויינים להוראה ולחינוך.
אז מה ל-NLP וללימודים בכיתה?
בשנת 1983 הציג הפסיכולוג ההתפתחותי הווארד גרדנר את תאוריית האנטליגנציות המרובות הגורסת כי לאנשים יש מספר דרכים שונות ללמידה ולעיבוד מידע וכי דרכים אלו אינן תלויות זו בזו. תיאוריה זו מחלקת את סגנונות הלמידה לשלושה סוגים: למידה ראייתית (ויזואלית), בה תלמידים מגיבים טוב יותר לגירוי ראייתי כגון סרטונים, מצגות, טבלאות וכו’; למידה שמיעתית (אודיטורית), בה תלמידים מעדיפים לשמוע הסברים, ולמידה תחישתית (קינסטטית) בה הלמידה המועדפת מתרחשת כאשר ילדים אלו עסוקים בעצמם בפעילות, כגון עריכת ניסויים והשתתפות בשיעורים מעשיים.
עקרון שנקרא “למידה/למידה מחדש” שפותח על ידי אנלפיסט בשם מייקל גרינדר אומר שכאשר מלמדים משהו בפעם הראשונה, יש להשתמש בכל ערוצי הייצוג (החושים); ניתן לכתוב את המידע על הלוח, להסביר אותו בקול ולהשתמש בפעילות אקטיבית כלשהי על מנת להעביר את המסר.
תרגיל לדוגמה: כאשר רוצים ללמד את המושג “שיתוף פעולה”, בשלב הפעילות ניתן לחלק את התלמידים לזוגות ולהנחות אותם להניח כף יד של אחד על גבי כף ידו של האחר כך שנוצר מגע עדין ללא אחיזה. מפעילים מוסיקה, ומנחים את הזוגות שאחד מוביל ועל השני “לזרום” איתו לכל מקום שהוא מוביל ללא ניתוק מגע. כך, שיתוף הפעולה הופך למעין ריקוד זוגי. המושג נלמד תוך שימוש בלפחות שלושה חושים.
כיום רוב המורים משתדלים לגוון בין אמצעי הלימוד השונים, ובכך הלכה למעשה מיישמים את עקרונות האינטלגנציות המרובות וכן את עקרונות ה-NLP.
למידה מוגדרת כתהליך של רכישת ידע, ועל מנת לרכוש ידע עלינו לעבד מידע. NLP עוסקת ספציפית בדרכים השונות בהן אנו עושים בדיוק את זה – מעבדים את המידע שאנו קולטים דרך החושים שלנו. NLP מתמקדת ב”מערכת הייצוג” הפרטית של האדם על מנת לבדוק כיצד הוא מעבד ושומר את המידע וכיצד כל זה מתקשר לסגנון הלמידה האינדיבידואלי שלו (ראייתי, שמיעתי או תחישתי). NLP מספקת למורים כלי נוסף לאבחן את סגנון הלמידה של ועוזרת להם להבין כיצד השפה (זוכרים את ה- L ב- NLP?) בה הם משתמשים יכולה להשפיע על התלמידים.
אבל בואו נרגיע את המודאגים. אין זה אומר שעל המורה לאבחן כל תלמיד וללמדו אך ורק בשיטה המתאימה לסגנון הטבעי שלו. נהפוך הוא, NLP מעודדת מורים לספק מגוון של שיטות לימוד לכל התלמידים על מנת מצד אחד לספק לכל תלמיד הזדמנות ללמוד בצורה בה הוא לומד הכי טוב, וגם הזדמנויות להרחיב ולהגמיש את סגנון הלמידה שלו גם לסגנונות למידה אחרות. התוצאה היא הגברת תחושת הבטחון של כל תלמיד ביכולותיו האקדמיות אשר מצידה מייצרת תוצאות טובות יותר ומעודדת הצלחה (מבלי להכנס לדיון של הגדרת המושג “הצלחה”, נשאיר זאת לכתבה אחרת).
אז מהם כמה מכלי ה-NLP בהם ניתן להשתמש בכיתה?
הדמייה ומטאפורות
טכניקות אנלפיסטיות אלה מספקות למורים חלופה יעילה להתמודדות במצבים שונים; טכניקות של הדמייה משמשות פסיכולוגים ומאמנים רבים בתחום הספורט על מנת לשפר ביצועים אתלטיים, אך היא יעילה לא פחות בסיוע לתלמידים להשיג תוצאות למידה ספציפיות; השימוש במטאפורות מסייעת לתלמידים לחשוב בצורה אחרת. שתי הטכניקות מהוות אמצעי מצויין להעביר מסר חיובי שעשוי לשנות את נקודת מבטו של התלמיד, ובכך הם מסייעים בהחלפת אמונות מגבילות (שנולדו מחוסר בטחון עצמי או גורמים חיצוניים כגון בריונות) במסרים חיוביים והצעות פעולה חיוביות.
Reframing
ריפריימינג, או בעברית “מסגור מחדש”, הינה טכניקה אנלפיסטית המסייעת לפתח אחריות, העצמה וגמישות מחשבתית והתנהגותית. בצורתה הבסיסית ביותר טכניקה זו יכולה לשנות אמונה שלילית כגון “הם לא משתפים אותי במשחק כי הם לא אוהבים אותי”, לאמונה חיובית כגון “הגעתי באיחור, הקבוצה מלאה והמשחק התחיל. אוכל להצטרף למשחק הבא, בינתיים אצטרף לילדים אחרים.”
עיגון
עיגון הוא אחת הטכניקות העוצמתיות ביותר של NLP המשמשת למגוון מצבים והקשרים. עיגון פועל על ידי התמקדות בטריגר חיצוני שמייצר תגובה רגשית חיובית. אם ילד נמצא במצב בו עליו לשנות את מצבו הרגשי, העיגון יכול לעורר באופן מיידי את הרגש הרצוי. לדוגמה, תלמיד שסובל מפחד ממבחנים יכול להשתמש בעיגון כדי להחליף את הפחד ברוגע ובטחון. בנוסף, מורים יכולים להשתמש בטכניקה זו כדי ליצור עוגנים ללמידה – תוך כדי הצגת חומר למידה, כאשר התלמידים נמצאים במצב קליטה חיובי, משלבים מילות מפתח או כל גירוי אחר, כדי לסייע לתלמידים לזכור ולשלוף את החומר הנלמד מהזכרון בעתיד. העיגון יכול להיעשות במודע או שלא במודע.
מטה מודל ( (Meta Modelוהשפה האריקסוניאנית
במסגרת פיתוח ה-NLP חקרו בנדלר וגרינדר אנשי מקצוע מובילים מתחומים שונים, וביניהם מילטון אריקסון שהיה אז פסיכולוג ופסיכיאטר ואבי השיטה האריקסוניאנית בהיפנותרפיה. הוא טבע את המושג “טיפול מהיר” שמטרתו, בניגוד לפסיכולוגיה הקלאסית באותם ימים, ליצור שינוי במספר מועט של פגישות.
מטרת ה”מטה מודל” של אריקסון היא לאסוף מידע ולגרום לשינוי, בין היתר, על ידי הפיכת שפה כללית ומעורפלת לשפה ברורה וספציפית. הסיבה שבני אדם משתמשים בשפה מעורפלת היא שהחושים שלנו קולטים בכל רגע נתון כמות עצומה של מידע, ולכן באופן טבעי אנו מתעלמים ומעוותים חלק מהמידע כדי להתאימו למוח שלנו ולתפיסת העולם שלנו.
המטה מודל מסווג התעלמויות אלה ל-3 סוגים עיקריים: השמטות, עיוותים והכללות כאשר כל סוג מתחלק לתתי סוגים נוספים, למשל השמטה פשוטה – “זה מאד קשה”: אפשר לשאול: מה בדיוק קשה? למה קשה? מתי זה קשה?, לעומת השמטה השוואתית – “עדיף לא לעשות את זה”: אפשר לשאול: עדיף בהשוואה למה?, וכד’.
להלן עוד דוגמה לשימוש במטה מודל באמצעות שאלות המכוונות לפרק הכללות: “היא אף פעם לא עושה מה שאומרים לה”: אפשר לשאול: האם קרה פעם שכן עשתה מה שאומרים לה? מי בדיוק אומר לה לעשות דברים שהיא מסרבת? איזה סוג דברים היא לא עושה?
אלה רק כמה דוגמאות לשימוש במטה מודל על מנת לשפר את איכות התקשורת, להשיג בהירות ולעתים “לשנות את דעתו” של הדובר אם וכאשר יש צורך.
לסיכום
NLP אינו מדע בפני עצמו ואינה תיאוריה מקורית, אלא שיטה שריכזה ושיכללה מגוון הבנות, אסטרטגיות וכלים מתחומים שונים. בבית הספר, מורים רבים משתמשים בשיטות הנמצאות בבסיסה של ה- NLP, מבלי שהם אפילו מודעים לכך. יחד עם זאת, למידה מובנית של NLP על כל רבדיה ומגוון התהליכים המוצעים בה, יכולה לסייע מאד למורים לפתח כלים נוספים ולבחור בכל מצב את הכלי המתאים ביותר.
ומצד התלמיד – האם כל תלמיד חייב לעבור סדרת תהליכי NLP? בוודאי שלא. אבל כאשר מורים משתמשים בעקרונות ובכלי ה- NLP הם מסייעים לתלמידים להרחיב את המפה הייצוגית שלהם, לפתור בעיות בצורה יעילה יותר, ולפתח אסטרטגיות למידה נוספות.
קרא עוד
חינוך חיובי מוגדר כחינוך המכוון הן למיומנויות המסורתיות והן ללימוד ‘אושר’. השכיחות הגבוהה ברחבי העולם של דיכאון בקרב צעירים, הגידול המזערי בשביעות רצון מהחיים והסינרגיה בין למידה לרגשות חיוביים, כולם תומכים בעמדה שיש צורך ללמד ‘אושר’ בבית הספר. ישנן עדויות המבוססות עך מחקרים מבוקרים היטב שאפשר ללמד ילדים בגיל בית ספר מיומנויות המגבירות גמישות, רגשות חיוביים, מעורבות ומשמעות.
כאשר שואלים הורים מה הם רוצים עבור ילדיהם, רובם עונים: אושר, בטחון עצמי, שביעות רצון, איזון, טוב לב, בריאות וסיפוק. במילים אחרות אם אתם הורים אתם רוצים עבור ילדכם סוג של “רווחה אישית” (Well-being בלועזית מדוברת).
אבל אם נשאל הורים או מורים מה מלמדים בבתי ספר, הם יענו: הישגיות, מיומנויות חשיבה, הצלחה, קבלת מוסכמות, קרוא וכתוב, מתמטיקה, משמעת …בקיצור, כלים המכוונים להישגיות. מעניין לראות שאין כמעט חפיפה בין שתי הרשימות, וזאת בגלל שבאופן מסורתי בתי הספר מהווים מעין שדרה המובילה לעולם העבודה של המבוגרים.
אין כמובן כל פסול בהישיגיות, הצלחה, אוריינות ומשמעת, אבל תארו לעצמכם שבתי הספר היו מלמדים גם מיומנויות של רווחה אישית וגם מיומנויות של הישיגיות מבלי להתפשר לגבי אף תחום או נושא. עכשיו אתם מתארים לעצמכם “חינוך חיובי”.
האם יש בכלל צורך ללמד ‘רווחה אישית’ בבתי הספר?
השכיחות של דיכאון בקרב צעירים הינה גבוהה בצורה מדאיגה. הסטטיסטיקה העולמית מדברת על 20% מבין בני נוער החווים דיכאון קליני לפני סיום לימודיהם בתיכון. ישנן הערכות ששכיחות הדיכאון גבוהה פי עשר משכיחותה לפני 50 שנה ושגיל הסובלים מדיכאון הולך ויורד.
הפרדוקס, במיוחד בעיני אנשים המאמינים ש’רווחה אישית’ נובעת מהסביבה, הוא שכמעט כל דבר יותר טוב עכשיו בהשוואה ללפני 50 שנה: כוח הקניה היום גבוה יותר, הבתים גדולים יותר, יש יותר מכוניות, בגדים יותר אטרקטיביים, וכו. והקידמה אינה מתמקדת רק בדברים חומריים, למשל: יש יותר אפשרויות חינוך, יותר מוזיקה, יותר זכויות נשים, פחות גזענות, פחות דיקטטורים, יותר אפשרויות בידור, יותר ספרים וכו’.
אז הכל טוב יותר. הכל מלבד מצב הרוח האנושי! דיכאון וחרדה נפוצים יותר מאי פעם, והעליה במדד האושר הינה מזערית במדינות מסויימות ושלילית במדינות אחרות, ללא קשר לשפע ולשגשוג חומרני. כבר שתי סיבות טובות ללמד ‘אושר’, אם ניתן ללמדו.
סיבה שלישית היא שעליה ברווחה אישית קשורה בקשר ישיר עם עליה בלמידה, המטרה המסורתית של מערכת החינוך. מחקרים הראו כי מצב רוח חיובי מייצר תשומת לב מלאה יותר, חשיבה יצירתית וחשיבה הוליסטית. זאת בניגוד למצב רוח שלילי המייצר תשומת לב צרה, חשיבה ביקורתית יותר, וחשיבה יותר אנליטית. שני סוגי החשיבה חיוניים, אך בתי ספר מדגישים חשיבה ביקורתית בניגוד ליצירתית, ומצב הרוח השלילי המצוי לעתים קרובות בכיתה מייצר רק חשיבה ביקורתית.
המסקנה היא שיש ללמד רווחה אישית בבתי ספר משלושה טעמים: כתרופה נגד דיכאון, ככלי להגברת שביעות רצון מהחיים וכאמצעי לשיפור למידה וחשיבה יצירתית. בתי ספר מהווים הזדמנות להגיע לכלל הילדים על מנת להגביר את רווחתם האישית בקנה מידה נרחב.
סיבות נוספות לקיום תוכניות של רווחה אישית בבתי ספר:
– ילדים ובני נוער מבלים חלק גדול משעות היום בבית הספר, האינטראקציות והחוויות היום יומיות שלהם עם בני גילם, עם מורים ומדריכים קשורים בקשר ישיר לרווחתם האישית ומהווים מטרות חשובות לתוכניות של רווחה אישית.
– חלק גדול מציבור ההורים והמחנכים מתייחסים לקידום רווחה אישית ועיצוב אישיות חיובית כחלק חשוב ואף קריטי מתפקידיה של מערכת החינוך.
– סקרים שנערכו בקרב הורים אמריקנים במשך כשלושה עשורים הצביעו על כך שהמטרה החשובה ביותר של חינוך בעיניהם היא להכין את הילדים להיות אזרחים אחראיים (כהן, 2006).
– רוב בתי הספר כבר עושים זאת במידה כזו או אחרת. מערכת החינוך מכירה בכך שבבתי ספר קיים פוטנציאל אדיר למניעה וליוזמות של רווחה אישית. ישנם בתי ספר בארה”ב ובבריטניה המעודדים “חינוך אופי” ומקיימים סטנדרטים הקשורים ללמידה חברתית ורגשית.
אז מהו אושר?
“אושר” הינו מושג שחוק ולעתים מאוס ולכן ערכו המדעי נמוך. לפיכך ‘הפסיכולוגייה החיובית’ מחלקת את מושג האושר לשלושה תחומים מאד שונים, שכל אחד מהם מדיד, מבוסס על מיומנויות וניתן ללמידה.
- התחום הראשון שייך לתחום התענוגות: רגש חיובי: (שמחה, אהבה, סיפוק, הנאה וכו’). בתחום זה חיים המתרכזים בכמה שיותר מהדברים הטובים הללו ונקראים ‘החיים הנעימים’.
- התחום השני מתייחס למצב של זרימה, והחיים בו הינם ‘חיים של מעורבות’. מצב זה של זרימה ומעורבות סותר לכאורה את מצב הרגש החיובי שכן כאשר האדם שקוע ומעורב כל כולו במשהו, אין מחשבות ורגשות, למרות שלאחר מכן אנשים אומרים “זה היה כיף”. זרימה אמיתית קיימת רק כאשר האדם משתמש בכוחות ובכישורים הגבוהים ביותר שלו על מנת להתמודד עם אתגרים, ולכן ברור שזרימה מייצרת למידה.
- התחום השלישי של פסיכולוגיה נובע ממקור אינטלקטואלי ונקרא “החיים בעלי המשמעות”. משמעות גוברת באמצעות הקשרים שלנו עם אחרים, דורות העתיד, או מטרות שהינן מעל ומעבר לעצמי. מנקודת מבט של הפסיכולוגיה החיובית, משמעות כוללת ידיעה ברורה לגבי החוזקות הגבוהות ביותר שלך, ושימוש בהן על מנת לשרת משהו שאתה מאמין הינו גדול ממך.
ממצאים של מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מהווים בסיס מחקרי נרחב להבנת הרגש האנושי החיובי, וכן להבנת מעורבות ומשמעות. להלן מספר ממצאים מעניינים:
– לאנשים אופטימיים סיכוי מופחת למות מהתקף לב בהשוואה לאנשים פסימיים, לאחר ניטרול גורמי סיכון פיזיים.
– לנשים המחייכות חיוכים אמיתיים וטבעיים לצלם בגיל צעיר סיכוי מופחת להתגרש וסיכוי גבוה יותר לשביעות רצון בתחום הנישואין בהשוואה לנשים המחייכות חיוכים מזוייפים (Keltner et al., 1999).
– רגשות חיוביים מפחיתים דעות קדומות על בסיס גזע.
– כאשר מחברים יחדיו גורמים חיצוניים, כגון מזג אויר, כסף, בריאות, נישואין, דת וכו’, הם אינם מהווים יותר מאשר 15% מהגורמים לשביעות רצון מהחיים.
– השאיפה למשמעות ולמעורבות מהווים מנבא הרבה יותר טוב לשביעות רצון מהחיים מאשר השאיפה להנאות.
– משמעת עצמית מהווה גורם מנבא חזק פי 2 לגבי ציונים בתיכון בהשוואה ל IQ.
– בני נוער מאושרים הופכים להיות מבוגרים בעלי הכנסות גבוהות יותר 15 שנים מאוחר יותר בהשוואה לבני נוער פחות מאושרים.
– אנשים חווים יותר ‘זרימה’ בעבודה מאשר בבית.
כיצד ניתן ללמד רווחה אישית בבתי ספר?
מטרתן של תוכניות הממוקדות בפסיכולוגיה חיובית הינה להגביר את יכולתם של תלמידים להתמודד עם בעיות ולחצים יום יומיים. תוכניות אלו מעודדות אופטימיות בכך שהן מלמדות תלמידים לחשוב בצורה יותר מציאותית וגמישה לגבי בעיות. כמו כן הן מלמדות אסרטיביות, סיעור מוחות יצירתי, קבלת החלטות, הרפייה ומיומנויות נוספות של התמודדות ופתרון בעיות.
במהלך שלושת העשורים האחרונים, בוצעו מספר רב של מחקרים על מנת להעריך את יעילותן של תכניות המבוססות על פסיכולוגיה חיובית בהשוואה לקבוצות בקרה. להלן כמה מהממצאים של מחקרים אלו:
– הפחתת ומניעת סימפטומים של דיכאון וחרדה בקרב ילדים ובני נוער.
– הפחתת תחושות של חסר אונים והגברת אופטימיות.
– ייתכן ומפחיתות בעיות התנהגות (ישנם פחות מחקרים על בעיות התנהגות כגון תוקפנות ופשיעה, אך מספר מצומצם של מחקרים מצאו השפעות חיוביות משמעותיות).
– התוכניות יעילות במידה שווה עם ילדים ובני נוער מרקע אתני שונה.
דוגמאות לתרגילים מתוך תוכניות המבוססות על פסיכולוגיה חיובית:
שלושה דברים טובים: מבקשים מהתלמידים לכתוב שלושה דברים טובים שקרו להם בכל יום בשבוע. הדברים יכולים להיות בעלי חשיבות נמוכה (למשל: עניתי נכון על שאלה ממש קשה בשיעור מדעים) או בעלי חשיבות גבוהה (למשל, הילד שאני מחבבת הרבה זמן הזמין אותי לצאת איתו). ליד כל דבר טוב שקרה על התלמידים לכתוב מחשבות לגבי: למה דבר טוב זה קרה לי? מה משמעות הדבר עבורי? ואיך אוכל להגביר את הסיכוי שדבר כזה יקרה לי בעתיד?
שימוש בחוזקות יסוד בדרך חדשה: ההנחה היא שתלמידים יכולים להשיג יותר שביעות רצון מהחיים אם ילמדו לזהות אילו חוזקות וכישורים יש להם בשפע וישתמשו בהם יותר ויותר במסגרת בית הספר, בתחביבים, עם חברים ובמשפחה. מבחנים מיוחדים מסייעים לתלמידים לזהות את כישורי היסוד שלהם ושל אחרים על מנת להתגבר על אתגרים ולהשתמש בהם בדרכים חדשות.
לסיכום: נהוג לחשוב ששגשוג והצלחה קשורים בעושר ורכוש. הגיע הזמן לשגשוג מסוג חדש, שגשוג המחבר בין רווחה אישית לעושר. יש צורך להתחיל ללמוד, להעריך ולשמר שגשוג זה בשלבים מוקדמים, בשנים המעצבות של בית הספר. בעזרתה של הפסיכולוגיה החיובית, החברה ומערכת החינוך שלנו יכולות כעת לבחור סוג חדש זה של שגשוג.
מאמר זה מבוסס על מחקר שהתפרסם ב: Oxford Review of Education
Martin E. P. Seligmana et al. University of Pennsylvania; Lincoln (Nebraska) Public Schools; Swarthmore College and University of Pennsylvania; Wallingford-Swarthmore (Pennsylvania) Public Schools, USA
קרא עוד
6 דרכים להגביר ערך עצמי אצל תלמידים
מורים יקרים, בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם “מה אתם מלמדים?” אל תגידו גיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון… תגידו “אני מלמד/ת ילדים”. וכאשר באמת “תלמדו ילדים” – הם ילמדו ברצון את הנושאים אותם אתם מעבירים, ואף הרבה יותר מזה.
כאשר נמצאים עם ילדים, בין אם במסגרת בית הספר, צהרון או חוג, אין דבר חשוב יותר מאשר בניית הערך העצמי שלהם. למה זה כל כך חשוב? על כך בכתבה נפרדת. בהנחה שהסמכנו על כך, להלן מספר רעיונות כיצד ניתן לטפח ערך עצמי בריא אצל התלמידים שלכם:
– התחילו עם עצמכם. הרי ידוע שילדים לומדים ממי שאנחנו יותר מאשר ממה שאנחנו אומרים, אז תשאפו להוות דוגמה לערך עצמי בריא. שתפו את התלמידים שלכם בהצלחות שלכם. ילדים חיים בעולם מלא פחדים וחוסר בטחון. עודדו אותם להתגבר על הפחדים שלהם בכך שתתגברו על שלכם.
– לחיצת יד, חיבוק, כִּיף וטפיחה על השכם (כמו שעושים ספורטיאים כדי לעודד אחד את השני). ערך עצמי בקרב תלמידים משתפר כאשר יש להם מורים שאכפת להם. אבל איך אפשר להראות שאכפת לנו? בין היתר בעזרת מגע שהינו מותר ומותאם למצב. מחקרים הראו שבני אדם זקוקים ל-4 חיבוקים ביום כדי לשרוד, 8 חיבוקים לצורך תחזוקה ו-12 חיבוקים על מנת לשגשג. מורה בכיתה א-ב יכולה לחבק ילד/ה אבל במקרים בהם חיבוק אינו מקובל או הולם, אפשר לתת טפיחה על השכם או אפילו לחיצת יד. כן, כן, בואו נחזור לעידן לחיצות היד המסורתיות. שיפור הערך העצמי של תלמידים מתחיל בכניסה לכיתה. קבלתם תוך כדי לחיצת יד, קשר עין, חיוך ומילה טובה מייצרים אווירה טובה ומספקים לתלמידים תחושה של בטחון.
– מחיאות כפיים ושבח. אנחנו מוחאים כפיים כאשר שחקן כדורסל קולע, כאשר שחקן כדורגל מבקיע או כאשר זמר אהוב עלינו מופיע. למה לא למחוא כפיים כאשר תלמיד מדבר או קורא היטב, כותב היטב, נותן תשובה יפה על שאלה או עוזר לחבר? לא מספיק להגיד לתלמידים שהם עושים עבודה טובה, חשוב גם להראות להם. הכניסו הרגלים וכללים חדשים לכיתה, לפיהם מוחאים כפיים אחד לשני.
כולנו משתוקקים לשבח ולעידוד. כאשר משבחים תלמיד בכנות, הדבר מעורר בו מוטיבציה להמשיך ללמוד. זכרו שהשבח האפקטיבי ביותר הינו שבח ספציפי, כן ובונה. יש לכם ביקורת על תלמיד? הפכו אותה לשבח ואולי תופתעו מההשפעה החיובית שלה על התלמיד. הגברת ערך עצמי אצל ילדים הינו תהליך הדורש זמן וסבלנות. אבל כל לחיצת יד, טפיחה על השכם, מחיאת כפיים ומילת שבח מגבירה את הערך העצמי.
– חיזוקים, לא ירידות. ירידות (ביקורת, העלבה, איומים וכו’) הורסות ערך עצמי ומייצרות אווירת לימודים עויינת. הפכו זאת לכלל עבור כולם; אם דני ירד על השיער של טלי, עליו לומר לה מייד שני דברים חיוביים. אימצו זאת בעצמכם – אם העברתם ביקורת על תלמיד, צרפו אליה מייד לפחות שני חיזוקים.
– הכירו את התלמידים שלכם. השקיעו את הזמן הדרוש כדי ללמוד מהם התחביבים של התלמידים שלכם, איזה קבוצות ספורט הם אוהדים ואיזה גיבורי תרבות הם מעריצים. ניתן לעשות זאת באמצעות שאלונים, משחק חברה או התעניינות טבעית במהלך שיחה. גם אצלינו המבוגרים – כאשר מתעניינים בנו, ומכבדים את הדברים החשובים לנו, הערך העצמי שלנו גדל קצת. זה נכון גם לגבי התלמידים שלכם.
– החליטו לאהוב אותם! צאו מנקודת הנחה שהתלמידים שלכם בטוחים שאתם לא אוהבים אותם. אתם הרי “האויב” שנותן שיעורי בית ודורש השקעה רבה. תלמידים מתיחסים לכל סימון אדום על עבודה ולכל שאלה שפוספסה במבחן כאל נזיפה אישית. בכל פעם שתלמיד מצביע ואתם לא פונים אליו הוא בטוח שזה בגלל שאתם לא אוהבים אותו. כולנו בני אדם, לפעמים אנו אוהבים תלמיד זה או אחר באופן טבעי, ולפעמים צריך להחליט לאהוב. זכרו שהאהבה שלכם הינה מרכיב משמעותי ביותר בבניית הערך העצמי שלהם, וזכרו גם לאהוב את התלמידים המתקשים ולא רק את המצטיינים.
ולסיכום – אל תטעו לרגע, אל תחשבו שבניית ערך עצמי בריא הינו תפקידם של ההורים בלבד. יש לכם השפעה עצומה על כל תלמיד ותלמידה בכיתתכם, ומכיוון שכך, יש לכם גם אחריות עצומה. לנושאים החשובים אותם אתם מלמדים אין שום ערך אם לתלמידים שלכם יש ערך עצמי נמוך והם עסוקים בהישרדות רגשית וחברתית ואינם פנויים ללמוד חשבון והיסטוריה.
החברה בה אנו חיים תרוויח בגדול ככל שערך עצמי בבתי הספר ילך ויגדל. גידול זה צריך להתחיל בראש הפירמידה של מערכת החינוך, וזה אתם, מורים יקרים.
קרא עוד
