כולנו שמענו את האימרה “מעשים מדברים חזק יותר ממלים” ואכן ילדים לומדים הרבה יותר מאיך שאנו, המבוגרים בחייהם, מתנהגים מאשר ממה שאנחנו אומרים להם.

כמה פעמים ציוויתם על הילדים שלכם “תבקש/י סליחה!” כאשר הילד עשה משהו לא בסדר. אבל כמה פעמים באמת התנצלתם בפני הילדים שלכם התנצלות כנה ואמיתית? מניסיוני בעבודה עם משפחות, היחס אינו שווה. רוב ההורים אינם נוהגים להתנצל בפני ילדיהם.

הסיבה העיקרית לכך היא שהורים חוששים שההתנצלות תשבור להם את הסמכות. שהם יתפסו כחלשים בפני הילדים ושהילדים “ירכבו” עליהם בעקבות ההתנצלות. ואכן, הרבה אנשים תופסים התנצלות כהפגנת חולשה, בעוד שבעיני רק אדם חזק באמת יודע להתנצל באמת.

לאחרונה ישבתי עם אם לילדה מתבגרת בת 16, שסיפרה לי על ריב קשה שהיה לה עם ביתה יום קודם. הריב מהר מאד חצה קווים אדומים ושני הצדדים איבדו שליטה גם על המילים שיצאו להן מהפה וגם על מעשיהן (יריקה, וזריקת סמרטוט רטוב לעבר השניה).

שוחחנו, האם ואני, על מהות היחסים עם נערה מתבגרת, על אמון ואחריות, על שחרור החבל ועוד. כאשר ניתחנו את המריבה היה מאד ברור שברגע שהתחילה המריבה, היא ירדה ל”רמה” של ילדה בת 16 פגועה, ושכחה להישאר יותר גדולה מהילדה, להישאר המבוגרת מבין השתיים.

בסוף השיחה האם אמרה לי “אז מה עושים עכשיו?”. דיברתי איתה על הצורך בשיקום היחסים ובנייתם בצורה מעט שונה, והצעתי לה להתנצל בפני הילדה על החלק שלה במריבה.

כמובן שהאם נבהלה לשמע הצעתי שהיא תתנצל, אבל שוב הזכרתי לה שהיא הגדולה מבין השתיים ושהיא מהווה עבור ביתה מודל לחיקוי. לאחר שעזרתי לה לנסח את ההתנצלות, הן מבחינת המילים והן מבחינת טון הדיבר ושפת הגוף, בצורה עוצמתית ולא חלשה, היא הסכימה ואף התקשרה לביתה על מנת לקבוע שיחה לאותו הערב.

הורים, זכרו! הילדים לומדים מהמעשים שלכם הרבה יותר מאשר מהמילים שלכם, ורק אדם חזק יודע להתנצל ולקחת אחריות על מעשיו. זה לא מה שאתם מנסים ללמד את ילדיכם?

נקראתי לעזור למשפחה עם ילד בכיתה א עם התפרצויות זעם קשות. הילד כבר אובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז והחל טיפול תרופתי. הפסיכיאטר המטפל הציע להורים לפנות ליועצת משםחתית על מנת לקבל עזרה בהתנהלות בבית, מתוך מטרה לנסות ולאבחן האם התפרצויות הזעם של הילד נובעות מתופעות לוואי של התרופות, מהפרעות הקשב שלו או מהיחס של ההורים אליו.

למרות שאינני מומחית להפרעות קשב, הגעתי לבית המשפחה לצפייה ושיחה עם ההורים והילד. בבית פגשתי זוג הורים עם 2 ילדים בוגרים ובן הזקונים “הבעייתי”. לאחר צפייה של מספר שעות ושיחה מקיפה התבהרה התמונה:

האם היתה מאד קשוחה ושולטת, ומכיוון שסבלה בעצמה מדיכאון, היה לה קשה להביע את הצד הרך והסבלני שלה. כתוצאה מכך היא היתה לכודה במעגלים רבים של קונפליקטים עם הילד שייצרו משני הצדדים הרבה מאד תסכול וכעס ומעט מאד הבעת אהבה והערכה אחד לשני. רוב המתח היה סביב שיעורי הבית ונמשך כמעט לאורך כל שעות אחר הצהריים והערב.

בשלב ההכוונה הצעתי להורים מספר צעדים מתקנים:

1. בשלב ראשון הצעתי להפסיק לחלוטין את ההתערבות בנושא שיעורי הבית. הצעתי לומר לילד שההורים עומדים לרשותו אם הוא זקוק לעזרה אבל שמהיום הם סומכים עליו שידע להתארגן לבד ולהכין את שיעורי הבית. במקביל הצעתי ליידע את המורה בתהליך.

2. הצעתי לאם להפגין שמחה בכל פעם שהילד נכנס לחדר, לחבק ולנשק אותו בכל הזדמנות, ולהרעיף עליו דיבור מעודד, מחזק, מפרגן, מעריך ואוהב. במילים אחרות לשקם את הקשר עם הילד, ולחזק את הדימוי העצמי שלו.

3. מכיוון שמדובר בבן זקונים, הצעתי להורים לחשוב על דרכים לגרום לילד להרגיש חזק ובעל ערך, כדי שלא יצטרך להשיג את תחושת הכוח שלו בצורה של מאבקי כוח. למשל להיות שותף של האב לקניות, החל מהכנת רשימת קניות ועד לקניות עצמן בסופר כאשר הילד מקבל חלק מהרשימה ומבצע את הקניות בעצמו.

4. לימדתי את ההורים (במיוחד את האם) להציע 2 אפשרויות בחירה במקום להנחית פקודות, לכבד את העובדה שהילד באמצע תכנית טלוויזיה ולהודיע לו שהגיע הזמן להתקלח כאשר הוא יסיים את התכנית (במקום “עכשיו!!!”).

5. לימדתי את ההורים להגיד משהו רק פעם אחת ואז לנקוט בפעולה. למשל אם הגיע הזמן ללכת להתקלח – יש להגיד זאת פעם אחת ואז לגשת ולכבות את הטלוויזיה, וללוות את הילד (בעדינות תקיפה, אפשר ללא מילים) למקלחת.

התוצאה: לאחר כחודש ביקרתי שוב בבית המשפחה ולשמחתי גיליתי שההורים יישמו בהצלחה את רוב המלצותי. בנוסף, האם החלה לקבל טיפול תרופתי בדיכאון של עצמה. ההורים דיווחו שלא היו בכלל התפרצויות זעם בחודש האחרון ושהילד והאם התקרבו בצורה משמעותית.

עדיין היו מאבקי כוח כאשר היה צורך לעבור משלב אחד לאחר (כמו מצפייה בטלוויזיה למקלחת) אבל ההורים גילו יצירתיות ולמדו לעזור לילד לעשות את המעבר, אמנם לא בלי מאמץ, אבל ללא עצבים מיותרים וביתר יעילות.

בשלב זה ניתן היה להתבונן בילד ולומר בוודאות איזה חלק בהתנהגות שלו נבע מתגובות ההורים ואיזה חלק שייך להפרעות הקשב ולתרופות שהוא מקבל. בשלב זה הצעתי להורים להיפגש עם יועצת מומחית להפרעות קשב וריכוז על מנת להמשיך את תהליך הלמידה והשינוי.

ככל שאני עובדת יותר עם הורים וזוגות אני מגלה יותר ויותר את מה שלי נראה כמו המחסום מספר אחד ליחסים טובים במשפחה, ובכלל (וב”בכלל” אני מתכוונת לדרך אל האושר) – הרצון שלנו בשליטה!

הרבה פעמים כשאני משקפת לאנשים שהם מסתבכים ביחסים שלהם ומאמללים את עצמם כי הם רוצים שליטה התגובה הראשונה היא – מה פתאום, אני לא רוצה לשלוט באף אחד!

וכשאני אומרת להורים שהשליטה שלהם בילדים שלהם מייצרת או ילדים כנועים וחלשים או ילדים שעושים מאבקי כוח (ילדים כוחניים), התגובה הטבעית והלגיטימית היא: אבל אני ההורה, מתפקידי לשלוט!

אז לפני שנסתכל מבעד לזכוכית מגדלת על נושא השליטה, ולפני שנוכל ללמוד מה אפשר לעשות עם כל זה, חשוב להעיר  שאין כאן שפיטה. שליטה לכשעצמה אינה טובה או רעה. יש מקרים בהם אנו חייבים שליטה (למשל כשאנחנו נוהגים ברכב) ויש מקרים בהם השליטה מסבכת אותנו רגשית.

עוד הערה חשובה מתיחסת לעובדה שאנו מדברים על הרצון בשליטה ולא על השליטה עצמה. הרי אנחנו רוצים את מה שאין לנו, לכן כשאנו רוצים שליטה – אין לנו שליטה, ובאופן אבסורדי כשאנו משחררים את הרצון בשליטה אנו זוכים ביותר שליטה (ראו כתבה בנושא “רותי והרצון בשליטה”

אז בואו נתעכב רגע ונביט יותר מקרוב על מה זה בעצם “רצון בשליטה”. ונתחיל מהיותר ברור לפחות מובן מאליו:

• כשאני אומרת לך לשבת/לקום – זה רצון בשליטה. אני רוצה שתעשה מה שאני מבקשת. ברור, נכון?
• כשאני מבקשת / מתחננת / משדלת / מנדנדת לילדים שלי לאסוף את החפצים שלהם מהסלון – זה רצון בשליטה. אני רוצה לשלוט גם בסדר של הבית וגם בהרגלים של הילדים שלי. אני רוצה שהם יעשו משהו שהם לא עושים כרגע.
• כשאתה מדבר בקול רם בטלפון וזה מפריע לי לשמוע חדשות ואני מבקשת שתפסיק – זה רצון בשליטה. אני רוצה שתפסיק לעשות משהו שאתה עושה.
• בכל פעם שאני רוצה שמשהו יהיה שונה ממה שהוא כרגע – זה רצון בשליטה. יחד עם זה יש גם את כל הפעמים שאני רוצה לשנות משהו (גם אם זה שינוי לטובה), לתקן משהו – זה רצון בשליטה.
• בכל פעם שאני רוצה להבין משהו, לנתח, לחפור (הכוונה היא לחפירה אינטלקטואלית) – זה רצון בשליטה. אני רוצה לשלוט בהבנה שלי.
• בכל פעם שאני רוצה להיות צודקת – זה רצון בשליטה.
• בכל פעם שאני כועסת על מישהו – זה רצון בשליטה. כי אני תמיד כועסת כשמישהו לא עושה את מה שאני רוצה / או עושה את מה שאני לא רוצה.

אפשר להמשיך עוד ועוד אבל בגדול זה הכיוון. ושוב, אם מתייחסים לרשימה הזו ללא שפיטה של טוב ורע, היא עוזרת לנו לזהות את היריעה הרחבה של הרצון בשליטה.

אז מה הבעיה?

אם תחשבו על זה רגע, תשימו לב שברצון בשליטה יש אנרגיה של התנגדות ושל אי קבלת המציאות כפי שהיא מופיעה כרגע לפני. וזהו בעצם מקור הסבל שלנו. לא הדבר שמתרחש, לא המציאות עצמה, אלא ההתנגדות שלנו למציאות. הרי אותה התרחשות יכולה להפריע מאד לפלוני ולא להפריע בכלל לאלמוני. זו לא ההתרחשות עצמה שגורמת לסבל אלא ההתנגדות של פלוני שגורמת לו לסבול. הרצון שלו לשלוט בהתרחשות, במציאות.

אז מה עושים?

דבר ראשון לומדים לזהות את כל אותם מקרים רבים במהלך היום בהם אני רוצה שליטה. בשלב זה לא עושים עם זה כלום. רק מזהים, שמים לב, מפתחים את מודעות. בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מרוגזת, חסרת סבלנות, מתוסכלת או כועסת, פשוט להתבונן במצב ולהגיד לעצמי: עכשיו אני רוצה שליטה.

ומה עושים עוד? עוברים לכתבה “על שחרור שליטה”.