כולנו שמענו את האימרה “מעשים מדברים חזק יותר ממלים” ואכן ילדים לומדים הרבה יותר מאיך שאנו, המבוגרים בחייהם, מתנהגים מאשר ממה שאנחנו אומרים להם.

כמה פעמים ציוויתם על הילדים שלכם “תבקש/י סליחה!” כאשר הילד עשה משהו לא בסדר. אבל כמה פעמים באמת התנצלתם בפני הילדים שלכם התנצלות כנה ואמיתית? מניסיוני בעבודה עם משפחות, היחס אינו שווה. רוב ההורים אינם נוהגים להתנצל בפני ילדיהם.

הסיבה העיקרית לכך היא שהורים חוששים שההתנצלות תשבור להם את הסמכות. שהם יתפסו כחלשים בפני הילדים ושהילדים “ירכבו” עליהם בעקבות ההתנצלות. ואכן, הרבה אנשים תופסים התנצלות כהפגנת חולשה, בעוד שבעיני רק אדם חזק באמת יודע להתנצל באמת.

לאחרונה ישבתי עם אם לילדה מתבגרת בת 16, שסיפרה לי על ריב קשה שהיה לה עם ביתה יום קודם. הריב מהר מאד חצה קווים אדומים ושני הצדדים איבדו שליטה גם על המילים שיצאו להן מהפה וגם על מעשיהן (יריקה, וזריקת סמרטוט רטוב לעבר השניה).

שוחחנו, האם ואני, על מהות היחסים עם נערה מתבגרת, על אמון ואחריות, על שחרור החבל ועוד. כאשר ניתחנו את המריבה היה מאד ברור שברגע שהתחילה המריבה, היא ירדה ל”רמה” של ילדה בת 16 פגועה, ושכחה להישאר יותר גדולה מהילדה, להישאר המבוגרת מבין השתיים.

בסוף השיחה האם אמרה לי “אז מה עושים עכשיו?”. דיברתי איתה על הצורך בשיקום היחסים ובנייתם בצורה מעט שונה, והצעתי לה להתנצל בפני הילדה על החלק שלה במריבה.

כמובן שהאם נבהלה לשמע הצעתי שהיא תתנצל, אבל שוב הזכרתי לה שהיא הגדולה מבין השתיים ושהיא מהווה עבור ביתה מודל לחיקוי. לאחר שעזרתי לה לנסח את ההתנצלות, הן מבחינת המילים והן מבחינת טון הדיבר ושפת הגוף, בצורה עוצמתית ולא חלשה, היא הסכימה ואף התקשרה לביתה על מנת לקבוע שיחה לאותו הערב.

הורים, זכרו! הילדים לומדים מהמעשים שלכם הרבה יותר מאשר מהמילים שלכם, ורק אדם חזק יודע להתנצל ולקחת אחריות על מעשיו. זה לא מה שאתם מנסים ללמד את ילדיכם?

כולנו נכנסים לתפקיד הקשה והמאתגר ביותר בחיינו – ההורות – עם הרבה כוונות טובות וללא הוראות הפעלה. אנחנו חושבים שנדע לא לחזור על הטעויות של הורינו, שהאינסטינקטים שלנו מספיק בריאים ושאנחנו מספיק אינטלגנטים כדי להתמודד עם המשימה.

אבל מה לעשות שחשיבה, אינסטינקטים ואינטלגנציה לא תמיד מספיקים. ומה לעשות שיום אחד אנחנו מגלים שיש לנו ילד מפונק ובכיין, או ילדה כוחנית ואנוכית, שהילדים שלנו לא עוזרים בבית, רבים עם האחים שלהם, מתחצפים, לא מכבדים גבולות, ועוד ועוד.

מסתבר שיש לפעמים פער בין מה שאנחנו מתכוונים ללמד את ילדינו לבין מה שהם באמת לומדים ובלי שנתכוון לכך – אנחנו דווקא מחלישים את ילדינו, מרפים את ידיהם, ובכך תורמים להתנהגויות שמפריעות לנו.

אז לפני שנדבר על מה באמת אפשר לעשות, בואו נניח הנחת יסוד ראשונה, והיא שילדים מטבעם רוצים להיות אחראיים, רוצים לשתף פעולה, רוצים ללמוד ולהצליח, רוצים להסתדר איתנו הורים ועם האחים והחברים שלהם, וכו’. כי רק כשהם אכן כאלו הם באמת מאושרים.

אבל כדי שיוכלו להתנהג בצורה נאותה, ולהיות מאושרים באמת הם זקוקים לכמה דברים בסיסיים. הם צריכים להרגיש שהם בעלי ערך, שיש להם כוח (אמיתי, לא כזה שמשיגים בטרור) ושהם שייכים ואהובים. תחשבו רגע על עצמכם היום. אם הייתם מרגישים במאה אחוז בעלי ערך (מוערכים בבית, בעבודה, בחברה) בעלי כוח (שאתם יכולים לעשות כל דבר שתחליטו, שמקשיבים לכם, שאתם משפיעים) ושאתם שייכים ואהובים (שוב, בבית, בעבודה ובחברה)… איך החיים שלכם היו ניראים? מה היתה ההרגשה הכללית שלכם?

אז עכשיו בואו נדבר על איך אנחנו “עוזרים” לילדינו להתנהג בצורה בלתי הולמת ואיך בקלות ניתן להפוך את זה. הנה חמש דרכים בהן אנו מחלישים את ילדינו:

1. הנעה שלילית. כאשר אנו מנסים לחנך אותם על ידי האשמה ענישה, בושה  ושמות גנאי אנו רק גורמים לילד להרגיש כעס כלפינו ורע עם עצמו, ולצרף למערכת האמונות שלו את האמונה שהוא לא מספיק טוב. בסופו של דבר, הוא יחליט שאין טעם לנסות להיות משהו אחר כי ככה רואים אותו ההורים והם בטח צודקים. זכרו: אתם מלמדים את ילדיכם מה לחשוב על עצמם. אם תתיחסו אליהם כאל מה שאתם רוצים שיהיו – הם יגשימו את הציפייה הזו.
2. עשיית יתר. כאשר אנו עושים עבור ילדינו, בכל גיל, את מה שהם יכולים לעשות בעצמם, אנו מחלישים אותם. זה כולל פינוק יתר, לפתור להם את הבעיות שלהם, להחליט עבורם, לדבר במקומם, לשרת אותם, וכד’. אני יודעת שלפעמים יותר קל ומהר לעשות בעצמנו במקום לתת לילדים לעשות ושכואב לראות את הילד עצבני כי המורה כעסה עליו או נתנה יותר מידי שיעורים, ושקשה לוותר על שליטה לפעמים לגבי מה ילבשו, מה יקראו, מה יאכלו וכד’. זכרו: בכל פעם שאתם עושים בשביל הילדים שלכם את מה שהם יכולים לעשות בעצמם אתם מעבירים להם מסר סמוי שאתם לא סומכים עליהם ועל היכולת שלהם להתמודד, ובכך מחלישים אותם ואת הדימוי העצמי שלהם.
3. דרישות. הצד השני של עשיית יתר הוא כאשר אתם דורשים מהילדים שלכם יותר מידי. כאשר אתם מתמקדים בשלילי במקום בחיובי, כאשר אתם מצפים כל הזמן להישגים גבוהים, כאשר אתם מצפים שהם יהיו יותר טובים מאחרים, וכאשר אתם נותנים להם יותר מידי אחריות ולא מאפשרים להם להיות ילדים. זכרו: כאשר אתם מעבירים לילדים שלכם ציפיות גבוהות הם עלולים לפרש זאת כאהבה על תנאי. חשוב מאד שהילדים שלכם ידעו ויאמינו שאתם אוהבים אותם וחושבים שהם מושלמים גם אם הציונים שלהם לא גבוהים, גם אם הם לא הסולנים של המקהלה וגם אם הם עושים טעויות!
4. זלזול. כאשר אתם לא מפנים זמן ואת מלוא תשומת הלב שלכם לילדיכם (אם זה שעה של בילוי ייחודי עם הילד או 2 דקות להניח את העיתון ולהקשיב לחוויה שעבר בבית הספר), כאשר דברים אחרים יותר חשובים מהם כגון לענות לטלפון מהעבודה, או לתלות כביסה, כאשר אתם לא שואלים אף פעם מה דעתם, כאשר אתם לא מעריכים את תרומתם למשפחה ולוקחים אותם כמובן מאליו, וכאשר אתם מתכחשים לרגשותיהם ולרצונותיהם וממעיטים בחשיבותם. זכרו: התנהגו אל ילדיכים בדיוק באותה מידה של כבוד שהייתם רוצים שאחרים יתיחסו אליכם; בני הזוג שלכם, החברים והמשפחה שלכם והילדים שלכם.  ילדיכים ילמדו איך לכבד אתכם, אחרים ואת עצמם אך ורק על ידי חיקוי ההתנהגות שלכם, כלפיהם וכלפי אחרים.
5. מתירנות יתר. כאשר אתם לא מציבים גבולות או לא מתמידים בגבולות שהצבתם, כאשר אתם נכנעים לדרישתויהם (מידי פעם זה בסדר, אבל מתוך החלטה, לא שבירה), כאשר אתם מאפשרים להם להתיחס אליכם, לאחרים או לרכוש בחוסר כבוד, אתם מעבירים לילד את המסר שהוא מרכז העולם ומונעים ממנו את ההזדמנות ללמוד להיות שותף בעל ערך. זכרו: גבולות נותנים לילדים תחושה של בטחון בעולם ובטחון באהבה שלכם כלפיהם. גבולות עוזרים לילדים להיות ילדים, במקום רודנים קטנים, גבולות עוזרים לילדים לגלות עוד יכולות, כלים ומשאבים כגון יצירתיות, פתרון קונפליקטים, משא ומתן, הרמוניה, עבודת צוות, וכד’.

אחת הדרכים להפחית משמעותי את המריבות בין הילדים היא ללמד את הילדים את החשיבות והערך שב”עבודת צוות”. כאשר אין גיבוש משפחתי ואווירה של צוות, הילדים באופן טבעי מתמקדים במי מקבל הכי הרבה: תשומת לב, צעצועים, אוכל, אהבה וכו’. אווירת צוות גם מייצרת את תחושת השייכות הכל כך חשובה אצל ילדים. אז דברו עם המשפחות שלכם על הנושא, תשאלו אותם מה זה אומר להיות צוות, ציינו בפניהם את היתרונות. וכשכולם מתלהבים מהנושא צרו דגל או סמל משפחתי, הימנון משפחתי וחזון משפחתי. כשיגיע הזמן לנקות את הבית תנו לילדים לבדוק כמה זמן לוקח לכם לסיים את כל המטלות כצוות! וכמה כיף זה לעשות דברים ביחד, במיוחד את הדברים הפחות כיפים.

להלן עוד רעיונות איך להפוך את המשפחה לצוות:
– שחקו עם כל המשפחה משחקים לא תחרותיים כמו יצירת פסלים אנושיים כאשר אבא ואמה הם הפסלים והילדים מפסלים אותם (לא לשכוח להצטלם).
– עשו “פרוייקטים” משותפים כגון: בנו אתר אינטרנט או בלוג משפחתי, הכינו אלבום תמונות מודפס או אלקטרוני עם תמונות שהילדים מצלמים, הדפיסו אותן וצרו ביחד קולאז’ משפחתי ממוסגר לתליה על הקיר, העלו הצגה משפחתית, כיתבו סיפור משפחתי בהמשכים, ועוד….
– עשו אסיפות משפחתיות והחליטו ביחד על דברים הנוגעים לכל המשפחה, כולל פעילויות לסוף שבוע, תכנון מסיבת הפתעה לסבא/סבתא, וגם על בעיות הנוגעות לכולם. החליפו את “מזכיר האסיפה” בכל מפגש כך שגם הילדים יקבלו הזדמנות להיות מנהיגים.