מה באמת מציק לילד?
נקראתי לעזור למשפחה עם ילד בכיתה א עם התפרצויות זעם קשות. הילד כבר אובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז והחל טיפול תרופתי. הפסיכיאטר המטפל הציע להורים לפנות ליועצת משםחתית על מנת לקבל עזרה בהתנהלות בבית, מתוך מטרה לנסות ולאבחן האם התפרצויות הזעם של הילד נובעות מתופעות לוואי של התרופות, מהפרעות הקשב שלו או מהיחס של ההורים אליו.
למרות שאינני מומחית להפרעות קשב, הגעתי לבית המשפחה לצפייה ושיחה עם ההורים והילד. בבית פגשתי זוג הורים עם 2 ילדים בוגרים ובן הזקונים “הבעייתי”. לאחר צפייה של מספר שעות ושיחה מקיפה התבהרה התמונה:
האם היתה מאד קשוחה ושולטת, ומכיוון שסבלה בעצמה מדיכאון, היה לה קשה להביע את הצד הרך והסבלני שלה. כתוצאה מכך היא היתה לכודה במעגלים רבים של קונפליקטים עם הילד שייצרו משני הצדדים הרבה מאד תסכול וכעס ומעט מאד הבעת אהבה והערכה אחד לשני. רוב המתח היה סביב שיעורי הבית ונמשך כמעט לאורך כל שעות אחר הצהריים והערב.
בשלב ההכוונה הצעתי להורים מספר צעדים מתקנים:
1. בשלב ראשון הצעתי להפסיק לחלוטין את ההתערבות בנושא שיעורי הבית. הצעתי לומר לילד שההורים עומדים לרשותו אם הוא זקוק לעזרה אבל שמהיום הם סומכים עליו שידע להתארגן לבד ולהכין את שיעורי הבית. במקביל הצעתי ליידע את המורה בתהליך.
2. הצעתי לאם להפגין שמחה בכל פעם שהילד נכנס לחדר, לחבק ולנשק אותו בכל הזדמנות, ולהרעיף עליו דיבור מעודד, מחזק, מפרגן, מעריך ואוהב. במילים אחרות לשקם את הקשר עם הילד, ולחזק את הדימוי העצמי שלו.
3. מכיוון שמדובר בבן זקונים, הצעתי להורים לחשוב על דרכים לגרום לילד להרגיש חזק ובעל ערך, כדי שלא יצטרך להשיג את תחושת הכוח שלו בצורה של מאבקי כוח. למשל להיות שותף של האב לקניות, החל מהכנת רשימת קניות ועד לקניות עצמן בסופר כאשר הילד מקבל חלק מהרשימה ומבצע את הקניות בעצמו.
4. לימדתי את ההורים (במיוחד את האם) להציע 2 אפשרויות בחירה במקום להנחית פקודות, לכבד את העובדה שהילד באמצע תכנית טלוויזיה ולהודיע לו שהגיע הזמן להתקלח כאשר הוא יסיים את התכנית (במקום “עכשיו!!!”).
5. לימדתי את ההורים להגיד משהו רק פעם אחת ואז לנקוט בפעולה. למשל אם הגיע הזמן ללכת להתקלח – יש להגיד זאת פעם אחת ואז לגשת ולכבות את הטלוויזיה, וללוות את הילד (בעדינות תקיפה, אפשר ללא מילים) למקלחת.
התוצאה: לאחר כחודש ביקרתי שוב בבית המשפחה ולשמחתי גיליתי שההורים יישמו בהצלחה את רוב המלצותי. בנוסף, האם החלה לקבל טיפול תרופתי בדיכאון של עצמה. ההורים דיווחו שלא היו בכלל התפרצויות זעם בחודש האחרון ושהילד והאם התקרבו בצורה משמעותית.
עדיין היו מאבקי כוח כאשר היה צורך לעבור משלב אחד לאחר (כמו מצפייה בטלוויזיה למקלחת) אבל ההורים גילו יצירתיות ולמדו לעזור לילד לעשות את המעבר, אמנם לא בלי מאמץ, אבל ללא עצבים מיותרים וביתר יעילות.
בשלב זה ניתן היה להתבונן בילד ולומר בוודאות איזה חלק בהתנהגות שלו נבע מתגובות ההורים ואיזה חלק שייך להפרעות הקשב ולתרופות שהוא מקבל. בשלב זה הצעתי להורים להיפגש עם יועצת מומחית להפרעות קשב וריכוז על מנת להמשיך את תהליך הלמידה והשינוי.
שלום מיכל,
תודה רבה על המאמר המעניין והצעת ההכוונות הממוקדות.
ברוב הדברים שבהם תיארת את אימא, ראיתי את עמצי, ואני לוקחת לתשומת לבי את הנושאים שהערת עליהם.
בקשר ללימודים, גם אני אומרת לבני(בן 9)שאם הוא זקוק לעזרה בשיעורים אני ובעלי נשמח לעזור לו, ומתחילת שנת הלימודים הפסקנו לחלוטין את ההתערבות בנושא שיעורי הבית.
תחילת שנה – זאת תמיד תקופה לא מאורגנת, המערכת עדיין בשלבי בנייה, שלוש שבועות יש חופשת החגים ואחריה בבי”ס שלנו יש חזרות לטקסים רבים, כך שאין עיקביות לא בלימודים ולא במתן ש”ב.
ורוב התשובות לשאלה “האם עשה?” היו שאין שיעורים.
לפני שבועיים המורה יצרה איתנו קשר ואמרה שחסרות עבודות רבות שצריך להשלים, נתנה רשימות של נושאים שהתחלנו לעשות ביחד, כי מרוב החומר היה קשה לבן להשלים דברים לבד.
בשבועיים האלה מערכת התייצבה, אך עדיין מאוד קשה לבן שלי לחזור ל”שיגרה”. כמעט כל ערב זה “מלחמות” שברובן הוא “מנצח”.
ואם לא מתערבים ולא שואלים, השיעורים לא נעשים כלל.
האם יש לך הצעה איך להסביר לילד שלעשות שיעורים זה דבר חשוב ואי אפשר להתעלם ממנו.
שלום יוליה,
את צודקת שילדים זקוקים ליותר עזרה בתחילת השנה. אבל אני רוצה להזכיר לך שלקיחת אחריות, במלוא מובן המילה, זה תהליך שלוקח זמן, ולפעמים כרוך ב”מחיר” מסויים. למשל אם הילד לא עושה שיעורים, המורה מכריחה אותו להשלים את החסר, אולי במקום לצאת להפסקה, וכד’. הבעיה היא שרוב המורים נוקטים בדרך הקלה והיא להודיע להורים שהילד לא הכין שיעורים מתוך הנחה שההורים כבר יקחו אחריות. אבל אם ההורים לוקחים את האחריות, הילד לא לוקח, וחוזר חלילה ולא לימדנו אותו כלום.
לכן אני מציעה להגיד למורה שתעשה מה שהיא רואה לנכון כאשר היא מגלה שהילד לא הכין שיעורים, לא בגלל שלא אכפת לכם אלא בגלל שאתם רוצים ללמד את בנכם שאם הוא יבחר לא להכין שיעורים יהיה לזה מחיר בבית הספר (!). אתם ההורים לא צריכים לעשות את העבודה של בית הספר ובטח לא צריכים להלחם איתו כל יום מחדש. המלחמות האלו עושות יותר נזק מתועלת!
נכון, זה לא פשוט. וזה דורש את מה שאני מכנה “הורות לטווח רחוק”.
מיכל