במסגרת עבודתי אני נתקלת לא פעם בהורים מודאגים שאומרים לי “הילדה לא אוכלת כלום”. בירור בסוגייה בדרך כלל מגלה מספר עובדות מעניינות:

• לילדה הספציפית הזו יש נטיה לעשות להוריה מאבקי כוח.
• ישנה התעסקות יתר סביב נושא האוכל בצורה של נדנוד, שידול, ניסיון שוחד וכד’, וההורים יותק מושקעים (מתעניינים) בארוחתה של הילדה מאשר הילדה עצמה.
• לעתים יש בבית הרבה ממתקים וחטיפים, למרות שההורים מתלוננים ש”היא אוכלת רק שטויות”, “אם לא חטיפים, היא לא תאכל כלום”, וכד’.

אז מה בעצם קורה פה? ישנם מספר תחומים בהם הורים לא יכולים לשלוט בילדיהם, לא משנה כמה הם מתאמצים. למשל: אוכל, שתיה, עשיית צרכים, ולימודים.

בתחומים אלו, אם הילד לא רוצה – זה לא יקרה, או שזה יקרה בתנאים שלו. לכן הפתרון הוא לא להמשיך ולחפש דרכים יצירתיות “לשכנע” אותו (פרסים, עונשים וכד’), ולהיכנס יותר ויותר עמוק למאבק הכוח.

הפתרון נמצא בדיוק בכיוון ההפוך: לזהות שיש כאן מאבק כוח, לצאת ממנו לחלוטין (חשוב שלא ישארו שאריות של שידולים), והודעה לילד שאתם סומכים עליו, מעבירים לו את האחריות ומעכשיו לא תבקשו או תעירו לו יותר בנושא. על התחומים האחרים נדבר במקומות אחרים, עכשיו נתמקד בנושא האוכל.

אז יחד עם ההחלטה הנחושה להפסיק לנדנד, מגיעה גם הצבת גבולות (או “תוצאות הגיוניות”) וזה נראה ונשמע כך: “בתי היקרה, ארוחת הערב מוגשת עכשיו, ואת מוזמנת לשבת איתנו”. מאותו רגע – אף מילה נוספת. המשפחה אוכלת, מדברת ונהנת מהזמן המשפחתי הזה. אם הילדה הסרבנית הצטרפה, מחייכים אליה ואומרים לה שאתם שמחים שהיא הצטרפה. אם לא – בתום הארוחה מפנים את השולחן, ובזה הסתיימה הארוחה. בשלב זה, גם אם היא מבקשת, לא מכינים לה צלחת או כל דבר אחר. מודיעים לה שהארוחה הסתיימה (אין צורך להוסיף “אם היית באה בזמן, לא היית עכשיו רעבה וכד'”). בשלב זה היא גם לא מקבלת חטיפים וממתקים. היא יכולה להישאר רעבה, או לקחת לעצמה קערת קורנפלייקס. חשוב שהפתרון לא יהיה כרוך בטירחה של אחד ההורים.

כמו במקרים אחרים, גם כאן יכול להיות שהילדה תסבול קצת לפני שתחליט לקחת אחריות. אבל היחסים בינכם לבין הילדה יהיו הרבה יותר בריאים ונעימים כאשר הם יהיו נקיים ממאבק הכוח.